"ובשעת הסתלקות הצדיק, אזי הוא משיג הרבה יותר ממה שהשיג בחייו." הנשמה אחת היא, אבל יש לה שתי בבואות: החלק העליון, חלק אלוה ממעל שאינו נוגע בגוף, והחלק שחי בגוף בעולם הזה, נפש, רוח ונשמה. מאז עץ הדעת והגלויות נוצר ביניהם פער, ואפילו אצל צדיקים גמורים. ברגע הפטירה הם חוזרים ומתלכדים, וכאן נבחן כמה מן החיים בעולם הזה הגיע לשלמות. "אין הבור מתמלא מחוליתו", והשלמת הפער הזה היא תכלית החיים. אהבה אינה חוויה נעימה אלא היכולת לזהות בזולת טוב כזה שמוסרים את הנפש כדי שייצא מהכוח אל הפועל. כך "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ומכאן גם אהבת הזולת. אבל בעולם הזה האהבה מוגבלת להשגות נמוכות, ואפילו בנתינת הפרוטה האחרונה יש צביטה קטנה, ולכן בשעת הפטירה נדרשת קפיצה גדולה. הצדיקים עושים את הזינוק הזה: רבי שמעון בר יוחאי לימד ביום פטירתו את כל האדרא זוטא, ורבי יהודה הנשיא בא אחרי פטירתו לקדש בביתו בליל שבת, ללמד שהמוות הוא האשליה הגדולה ביותר. מכאן עומק ההתקשרות לצדיק אמיתי: גם בהיסח הדעת, "המוות הקטן", הצדיק נופל כלפי מעלה, והתלמיד המובהק יכול לבקש גם אז "פי שניים ברוחך אלי". כך התורה עוברת מרב לתלמיד, איש מפי איש, וכולם נעשים עץ חיים אחד. שיעור שביעי בסדרת שיעורים על תורה ס"ו בליקוטי מוהר"ן קמא. • העץ האחד של הרב והתלמידים • נפש, רוח, נשמה: מערכת אחת בעלת פנים • הנשמה העליונה ושתי הבבואות • ברגע הפטירה: החפיפה, "נשמה" מלשון "שומה" • "אין הבור מתמלא מחוליתו": תכלית החיים • מהי אהבה: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" • הצביטה הקטנה של הפרוטה האחרונה • רשב"י והאדרא זוטא, רבנו הקדוש והקידוש בליל שבת • "המוות הקטן" והתלמיד המובהק: "פי שניים ברוחך" #הרבארזגזית #ליקוטימוהרן #רבינחמן #ברסלב 00:00 פתיחה: העץ האחד ושעת ההסתלקות 03:32 נפש, רוח, נשמה 11:27 הנשמה העליונה ושתי הבבואות 15:57 ברגע הפטירה: "אין הבור מתמלא מחוליתו" 20:50 מהי אהבה 26:32 המבחן בשעת הפטירה והפרוטה האחרונה 31:27 "ובשעת הסתלקות הצדיק": רשב"י והאדרא זוטא 34:32 רבנו הקדוש: המוות כאשליה 39:07 "מתחבקים ומתאחדים"…