שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון בעניינים המוזכרים על הדף השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: מכילתין הסתיימה בדבר אגדה בהא דאפילו אמצוה קלה כשילוח הקן קיימת שכר של תחיית המתים והטבה ואריכות ימים, וכ״ש אמצות חמורות וקשות. ודן ר׳ יעקב דהשכר היא לעת״ל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והקשה הש״ס דמאן יימר ותי׳ דאכן חזה מעשה במי שקיים מצות כיבוד או״א ושילוח הקן ואפ״ה מת מיד. וסיים הש״ס דאף אלישע בן אבויה זקינו ראה מעשה כזה, ואילמלי סבר בזה כנכדו לא היה חוטא. וחזינן מסוגייתן דרצה הש״ס לאוקים שיטת ר׳ יעקב בזה, אשר הוא הוא דסבר באבות (פ״ד מט״ז) ובאבדר״נ (נוסחא א׳ פכ״ו) דהעוה״ז היא רק כפרוזדור לעוה״ב. והיא דבתנ״ך תיארה המקרא את השכר ועונש שהיא בהאי עלמא. ורק בימי בית שני עלה והופיע הרעיון של תחיית המתים והשארת הנפש בעולם של אחר המות (ועיין בשיעור לסנהדרין דף צ׳ ובשיעור לסנהדרין דף צ״ז). והיא דאז חזו המצב של הצרות שיהיו בעת גזירות היוונים שאז מתו על שקיימו המצות, בהיפך מהשכר שהבטיחה התורה אשמירת המצות, לכן הופיע הפתרון לזה דהשכר היא לעת״ל, וכדמצינו בסוף ספר דניאל (י״ב ב׳-ג׳) שתיאר מתחלה המצב בימי אנטיוכוס ובספר המקבים (ז׳ ט׳) במעשה של חנה ושבעה בניה לפני מלך יון, שהבטיחה דהשכר היא לעת״ל ואינה בהאי עלמא. ונתחזקה הפרדיגמה הלז בימי התנאים ובהסבלות שסבלו מהרומיים, וכדמצינו במכילתא דר׳ ישמעאל (משפטים פרשה ט״ז) ובמכילתא דרשב״י (שמות כ׳ ו׳). והנה הירושלמי בחגיגה (פ״ב ה״א) סיפרה דאבויה הקדיש בנו אלישע בסעודת הברית שלו כשראה הכבוד שיש בעסק התורה כשעסקו אז החכמים האורחים אצלו. ומכיון שלא היה כוונתו לש״ש, דהא אחז בהפרדיגמה המקורית של התנ״ך דהשכר והכבוד לתורה היא בהאי עלמא, לכן סר מן הדרך לבסוף. וזהו דהמליץ סוגייתן על אלישע בן אבויה דאכן סר מן הדרך מחמת הגישה הלז של משנתן והמשנה בקידושין דהשכר למצוה היא בהאי עלמא, וביקרו אותה דמסוכנת היא לאחוז בגישה הלז שאכן יכול לגרום לבור מן הדרך כדחזינן שאינו כן. וכמו״כ חזינן ד…